״הוֹ מוֹלַדְתִּי מֵרַחְמְךָ נוֹלַדְתִּי,
כָּאן בָּאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשִׁי״.
05.10.23
ב05.10.23, יומיים לפני הטבח ניגנתי את ״הארץ שכה אהבה נפשי״ לראשונה מול קהל. זה היה בהפגנה בצפון בימי המהפכה המשפטית.
לכל שיר יש כל מני רגעים בהם הוא נולד, יש את הרגע שהרעיון הראשוני מגיע, הרגע שבו המילים והלחן מתחברים, הרגע שמקליטים אותו וכ׳ו. אבל הרגע המשמעותי ביותר בעיניי הוא הרגע שבו השיר פוגש קהל.
ועוד איזה קהל! קהל שמבקש להפגין למען המדינה שלו. ואני? מעולם לא הייתי אקטיביסט מי יודע מה, הפגנות הן אינן המגרש הביתי. אבל לראשונה הרגשתי שיכולה להיות לי משמעות אמיתית במרחב כזה.
הלוחם והמשורר
שרתי את השיר הזה בשאיפה לחבר אותנו לאהבה שמתחת לפחד, לפחד שמתחת לכעס שהביא את כל האנשים בהפגנה הזו להתאחד יחד. אבל מה אם היינו מתאחדים סביב הסיבה שאנחנו כועסים? סביב האהבה שלנו לארץ? הרי על האהבה לארץ כולנו יכולים להסכים לא?
אז לרגע קטן באמת הסכמנו, וחוויתי יחד עם המפגינים במקום רגע עמוק של חיבור, של הקשבה, של ביחד. אמנם רק צד אחד של המפה הפוליטית היה שם, אבל ביקשתי להביא אנרגיה אחרת למפגן הכעס הזה.
העניין היה שברגע שירדתי מהבמה, עלה מארגן ההפגנה ומילא את החלל בכעס, שנאה והתקפיות. האם הלוחמנות הזו חשובה? כן בוודאי, אבל ברגע ההוא הרגשתי קצת מטומטם. כאילו הצלחתי לבנות לכמה דקות קצרות אנרגיה ממש מיוחדת שבשנייה אחת התנפצה.

יומיים אחרי ההפגנה הזו היה ה7.10.23, ועוד יותר הרגשתי מטומטם. ״מה אתה שר על אהבה? יש מלחמה לנהל כאן!״ חשבתי לעצמי. אבל אז הבנתי את היחס העדין שקיים משחר הזמנים בין הלוחם והמשורר – בלי אהבת הארץ, אין סיבה לצאת להלחם בכלל.
השיבה ליצירה
בעבורי ״הארץ שכה אהבה נפשי״ היה יותר משיר אהבת הארץ או שיר מחאה. הוא היה הפעם הראשונה מזה 7 שנים, מאז שהוצאתי את אלבום הבכורה שלי, שאני משחרר שיר לעולם.
מי מכם שקרא את הסיפור שלי יודע שנשבעתי לא לחזור להופיע ולהוציא שירים עד שלא אמצא מחדש את החיבור שלי למוסיקה. ״הארץ שכה אהבה נפשי״ היה השיר שאיתו חזרתי לבמה.
אמנם לא הוצאתי שירים מאז, ואני לא מופיע בצורה מסודרת. אבל השיר הזה מייצג מבחינתי אבן דרך אמירה שלי לעולם ״מצאתי את מה שאיבדתי, ויש לי מה לומר״.

״אנא חִדְלוּ מִלְּשַׁסֵּעַ, כֻּלָּנוּ יְלָדֶיהָ שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשִׁי. ״
איך השיר נכתב?
האמת? שהשיר בכלל לא נכתב בימי המחאה על המהפכה המשטרית, אלא כמה מחאות לפניה במחאת בלפור (שמי זוכר אותה בכלל?). הוא נכתב כשיר כואב וכועס מאוד והיו לו מילים ולחן אחרים. אבל אחרי כמה זמן הבנתי שיש מספיק כעס גם בלעדי, וזה לא באמת האנרגיה שאני רוצה לעורר.
עצרתי ושאלתי את עצמי ״למה אני כועס בעצם?״ והבנתי שאני כועס כי אני בעצם מאוד מפחד, מפחד מהתהום שאליה אנחנו הולכים. אבל אז המשכתי לשאול, ״למה אני מפחד?״ ואז גיליתי דבר מדהים, אני מפחד כי יש בי אהבה. הרי אם לא הייתה בי אהבה, לא היה לי אכפת ולא הייתי מפחד!
שיניתי את המילים של השיר, והושבתי אותו על המנגינה של השיר האירי The town I loved so well, זה שיר שמספר על אדם שעזב את עיירת הילדות הפסטורלית שלו והוא שב אליה אחרי שהמלחמה הרסה אותה והותירה אחריה חורבות.
אתי מרקס, חברה שהכירה את השיר הציעה לי להגיע ולהפויע איתו באותה הפגנה. זה הרגיש נכון, ואני הרגשתי בשל לחזור. דייקתי שוב את המילים ובעיקר היה לי חשוב להדגיש את המילה ״ארץ״ ולא ״מדינה״. למה? כי המדינה היא מעשה ידי אדם, בעוד ״הארץ״ לוקחת בחשבון גם את בני האדם אבל גם את העולם הטבעי.
״הארץ״ היא אותה אהבה שגיליתי בתוכי. היא הקרקע המשותפת שלנו, אהבת הארץ. כל אחד מהצדדים בסכסוכים הרבים בארץ מנסה לאהוב את הארץ בדרכו. האהבה הזו נסתרת ומכוסה מתחת לשכבות של שנאה, הסתה, פילוג ושיסוע.
זו מבחינתי הכוונה שלי בשיר הזה, לעורר את הקרקע המשותפת הזו, את אהבת הארץ הזו. ואולי באיזה שהוא אופן השיר הזה יוכל קצת לקרב את הקצוות הרבים של החברה המשוסעת שלנו ולהזכיר לנו לפחות דבר אחד שאנחנו מצליחים להסכים עליו.
״נְנַגֵּן שִׁיר אֶחָד, לֹא כְּנֶגֶד כִּי בְּעַד, שִׁיר הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אַהֲבָה נַפְשִׁי״.
מילות השיר
הארץ שכה אהבה נפשי
מילים – זנדי (גיא זנדמן).
לחן – פיל קולטר (מבוסס על The town I loved so well).
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְעוֹלָם סִפְּרוּ לִי כֻּלָּם
עַל הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשָׁם.
אֲנָשִׁים טוֹבִים, פַּרְדֵּסִים שׁוֹפְעִים,
אֶרֶץ שׁוֹקֶקֶת חַיִּים.
בֵּין הַחוֹף לְהַר, בֵּין הַשֶּׁלֶג לַמִּדְבָּר,
זוֹ הָאָרֶץ שֶׁנּוֹפִים יָפִים רַבִּים לָהּ.
הוֹ מוֹלַדְתִּי מֵרַחְמְךָ נוֹלַדְתִּי,
כָּאן בָּאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשִׁי.
כְּשֶׁגָּדַלְתִּי סִפְּרוּ לִי מַנְהִיגַי
סִפּוּרִים עַל שֵׁרוּת, “לְמַעַן הָאָרֶץ!” כָּךְ סִפְּרוּ,
בְּעִקְבוֹתֵיהֶם שַׂמְתִּי צְעָדַי,
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְלֵב שָׁלֵם.
נָתַתִּי הַכֹּל, אֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בְּחֹל,
אֶת הַצַּלָּקוֹת בַּגּוּף וְגַם בַּנֶּפֶשׁ.
אַךְ סָמַכְתִּי עַל הָעוֹמְדִים בָּרֹאשׁ,
שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשִׁי.
אֶת דַּרְכִּי שֶׁלִּי מָצָאתִי, וְאֶת עֵינַי פָּקַחְתִּי,
וְלִבִּי נֶחְמָץ לְנֹכַח הָאֱמֶת.
“לְמַעַן הָאָרֶץ!”כָּךְ סִפְּרוּ,
אַךְ עִנְיָנָם רַק הוֹד וְכוֹחַ
עוֹד קוֹמָה לְעוֹד אַרְמוֹן לְעוֹד שַׁלִּיט.
כֵּן לִבִּי צָלוּל, מוּל עוֹד נְאוּם חָלוּל
מוּל עוֹד סִפּוּר אוֹדוֹת עוֹד “הֵם” וְעוֹד “אֲנַחְנוּ”
אנא חִדְלוּ מִלְּשַׁסֵּעַ, כֻּלָּנוּ יְלָדֶיהָ
שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשִׁי.
וְעַתָּה אֲנִי כָּאן שָׁר לָכֶם אֶת שִׁירִי,
וּמְבַקֵּשׁ שֶׁתַּקְשִׁיבוּ אֶת מֵיתָרֵינוּ נְכַוֵּן
נְנַגֵּן שִׁיר אֶחָד, לֹא כְּנֶגֶד כִּי בְּעַד,
שִׁיר הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אַהֲבָה נַפְשִׁי.
אֶת שֶׁנַּעֲשָׂה לֹא נָשִׁיב,
אַךְ עוֹד לֹא מְאֻחָר לְהָגִיב
בָּרְחוֹבוֹת, בַּלֵּב וְגַם בַּיַּעַר.
לוּ רַק נִזְכֹּר אוֹתָהּ, אֶת חַסְדֵי תִּפְאַרְתָּהּ,
שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁכֹּה אָהֲבָה נַפְשִׁי.