מאיפה להתחיל?
״רוצה לטוס לארבעה חודשים לאירופה להופיע בעיירות סקי בפני לקוחות שלי?״ שאל אותי בעלים של חברת חופשות סקי שראה אותי בהופעה במסעדת חוף בנתניה. זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי אי פעם, בדיוק יום אחרי שגזרתי את החוגר והשתחררתי מצה״ל.
לא הספקתי להיות חייל משוחרר מבולבל וכבר קיבלתי הצעה ששומעים רק בסרטים.
״אני לא מבין, אתה ממש מגשים לי חלום שלא ידעתי שיש לי. למה אתה עושה את זה?״
״אהבתי את האווירה שיצרת שם בהופעה, אני רוצה שתיצור את אותה האווירה בעבור הלקוחות שלי״. מיותר לציין שהסכמתי להצעה המטורפת הזו כן? היה לי ברור שקיבלתי מתנה גדולה מהחיים שהצביעו לי על הדרך שעלי לצעוד בה, דרך של יצירה, מוסיקה והופעות.
אני מבצע גרסת כיסוי ל- Little Talks באותה הופעה ראשונה 2015.
אבל האם זאת הנקודה להתחיל בה את הסיפור שלי?
הרי הקשר שלי עם מוסיקה התחיל עוד בכיתה ו׳, ברגע ההוא שתופפתי על שולחן בכיתה וחקרתי את הצלילים השונים בשולחן. מרכז השולחן השמיע גווני צליל שונים מהשוליים שלו, והברזל שהחזיק אותו בכלל הוסיף גוון מתכתי. לא סתם תופפתי על השולחן, זה היה ממש סולו שולחן! ״אולי אני אלמד תופים?״ חשבתי לעצמי.
במשך 6 שנים למדתי מערכת תופים, במהלכן הצטרפתי למגמת המוסיקה, שם למדתי על התיאוריה של המוסיקה המערבית, סולמות, אקורדים וזה. אבל הייתה בעיה – אין בתופים סולמות ואקורדים. הידע התיאורטי ריתק אותי אבל הייתי צריך כלי מלודי כדי שאוכל ליישם אותו. לאחי הגדול הייתה גיטרה שהוא לא ממש ניגן עליה והתחלתי לנסות לבנות עליה את האקורדים מתוך התיאוריה שלמדתי.
חוש קצב כבר היה לי, אז כל מה שנותר היה לשים את האצבעות במקום הנכון. לימדתי את עצמי גיטרה והתחלתי ללמוד שירים שאני מכיר אבל הייתה לי בעיה חדשה, לא אהבתי את איך שאני שר. אז מצאתי פיתרון יצירתי, הייתה לנו בבית מפוחית ישנה של סבא שלי.
קניתי גשר למפוחית ובמקום לשיר ולזייף – המפוחית הייתה מנגנת את המנגינה של השירה. בכיתה י׳ כתבתי את השיר הראשון שלי Man with a Bronze Guitar, הוא גם השיר שפותח את אלבום הבכורה שלי Three’s a Crowd.
במהלך התיכון תופפתי בכמה וכמה הרכבים שקמו והתפרקו מדי כמה חודשים. הזוגיות המוסיקלית הרצינית הראשונה שלי הייתה בערך בגיל 16 עם חבר בשם יובל גלבוע. הייתי כותבים יחד שירים ואפילו יצא לנו לטוס לאמסטרדם להקליט שיר יחד ולחמם את דני ליטני בהופעה.
במופע סוף יב׳ הופעתי כמתופף בשני שירים, וכזמר בשיר אחד ״לוח וגיר״. פתאום יכולתי להשוות בין לתופף על במה ללשיר על במה. מה אני אגיד? גיליתי שלשיר זה הרבה יותר כיף! ובעיקר – הפידבק מהקהל אחרי ההופעה היה מפרגן וניכר הרבה יותר מכל הזדמנות אחרת שיצא להופיע כמתופף. אחרי ההופעה הזו הבנתי – אני כבר לא מתופף, מהיום אני זמר!
הדרך מתגלה
כשהתגייסתי השירים שכתבתי הפכו כבר לחלק עמוק ומשמעותי יותר מהחיים שלי. הייתי מנגן אותם בשעת ט״ש בצבא והחבר׳ה מאוד אהבו אותם. חבר טוב בשם גיורא מראני היה אומר לי כל הזמן ״כשנשתחרר אני אהיה האמרגן שלך ואארגן לך הופעות, אנשים חייבים לשמוע את השירים האלו״.
והנה קצת לפני השחרור גיורא הזמין אותי להופיע במסעדת חוף בנתניה שהוא התחיל לעבוד בה. בהופעה הזו ראה אותי רונן כץ, מנכ״ל סקידיל שהזמין אותי לטור הופעות של ארבעה חודשים בעיירות סקי באירופה.
״אתה מכיר אותו?״ שאל רונן המנכ״ל את גיורא, ״בטח שאני מכיר, אני האמרגן שלו״. גיורא ארגן לנו את הפגישה בה רונן גם הציע לי לחמם את ירמי קפלן באירוע פתיחת העונה שלהם, ואת ברי סחרוף באירוע סגירת העונה.
לחמם את האמנים שאני מעריץ? להופיע שלוש פעמים בשבוע? לגור במלונות? לגלוש? וגם לקבל משכורת על כל זה!? היה משהו רוחני בהזדמנות הזו שנפלה עלי, איך זה יכול להיות? מה הסיכויים בכלל? בהתחלה בכלל לא האמנתי שזה באמת, אבל כך בדיוק קרה!
הבנתי שקיבלתי כאן הזדמנות שמקבלים רק בסרטים ולכן אני צריך להתנהג כאילו אני בסרט. אבל מה דמות בסרט הייתה עושה? היא הייתה ממנפת את זה! ומפיקה אלבום. ״אני רוצה לרדת מהבמה ולומר ׳לכו תשמעו את האלבום שלי ביוטיוב!״ אמרתי לגיורא.
דרכים מקבילות
אספתי כמה חברי ילדות ויחד עם מפיק שעשה לי סאונד אותי באחת ההופעות. הפקנו אלבום בזק בשלושה חודשים. ניצן חן על הבס, נועם לוי על התופים, אמיתי קדמי על גיטרה, וגיא רובינשטיין הקליט והפיק. משם נכנסתי לתקופה אינטנסיבית של כמעט שלוש שנים שבהן הופעתי במגוון רחב של הרכבים. לבד, בצמד, שלישייה, ברביעייה ולבסוף בלהקה של חמישה נגנים – ״זנדי והמעגל״.
במהלך התקופה הזו זכיתי לנגן עם נגנים מדהימים מעל במות מדהימות ופסטיבלים בכל רחבי הארץ ולחמם מופעים כמו מרצדס בנד, גיא ויהל, התקווה 6 ועוד.
מבין הנגנים שניגנו איתי – אמיתי קדמי, יונתן בר רשי, נתי גיאת, גיא רובינשטיין, נועם לוי, ניצן חן, גבע בן ארצי, יובל גור, זאזו (זוהר בר שלום) ואחרים. באותו הזמן גם העמקתי את הנגינה שלי במפוחית ולמדתי עם גיא דגן, מאסטר של מפוחית בלוז.
במקביל להעמקה שלי בעולם ההופעות והבמה, התחלתי ללמוד בקורס המדריכים של שומרי הגן. הארגון הותיק והמעמיק ביותר בארץ בכל הנושא של חיבור ילדים ומבוגרים לטבע. הכרתי את שומרי הגן כי הייתי חניך בחוגים הראשונים שהיו בארץ החל משנת בין השנים 2001-2008, ולמעשה גדלתי להיות המדריך הראשון בארגון שגם היה חניך בחוגים.
צעדתי על שני נתיבים מקבילים, האחד לקח אותי החוצה אל הבמה, אל עולם של ביטוי מוחצן, של חיפוש אחר תהילה וזוהר. הנתיב השני לקח אותי למקום בו הצלילים עדינים יותר, בו הדגש הוא על הקשבה ולא על ביטוי, בו היער נמצא במרכז ולא אני.
שני הנתיבים המנוגדים האלו הלכו והתרחקו זה מזה עד שברגע אחד פתאום הבנתי עד כמה ההופעות גורמות לי להתעסק רק בקליפה של עצמי ובקליפה של המוסיקה. פתאום קלטתי, שאיבדתי את הקשר העמוק עם המוסיקה, איבדתי את הילד ההוא שתופף על השולחן. כבר לא נהניתי מלנגן את השירים שלי.
הדרך נעלמת
לכל דבר הייתה מטרה, והמטרה גרמה לי להפסיק להנות מהדרך ולהרגיש שלא משנה לאן אני מגיע תמיד אני רק רואה את המטרה הבאה.
ברגע אחד של התפקחות הבנתי שהלכתי לאיבוד ועצרתי הכל. פירקתי את הלהקה, ביטלתי הופעות, ביטלתי ראיונות ברדיו, והעליתי פוסט לפייסבוק שבו אני משתף שאיבדתי משהו שיקר לי מאוד ושאני לא רוצה לחזור ולהופיע עד שאני לא אמצא מחדש את הקשר שלי למוסיקה.
הסרטון המקורי שהעליתי לפייסבוק
ובו אני מספר שאני מפסיק להופיע.
איך זה קרה? איך זה קרה שככה איבדתי את החיבור לדבר שהיה לי יקר כל כך? מה קרה לקשר שהיה לי עם המוסיקה? ידעתי שהמסע שלי אל ההיכרות שלי עם היער ועם עצמי הוא המפתח.
בדיעבד היום אני מבין שהמעמד הזה של לעמוד על במה ולקבל כמויות מאוד גדולות של אהבה, הוא חתיכת סם חזק מאוד. ואם אתה לא מספיק עניו והכלי שלך לא חזק ובנוי מספיק, הסם הזה יכול פשוט לגרום לך לאבד כיוון.
גיורא ואני עשינו טקס ביער כדי לנסות להבין לאן ממשיכה הדרך מכאן. ״למה אתה רוצה להופיע?״ גיורא שאל אותי בפשטות, ״אני פשוט רוצה להנות, ואני כבר לא נהנה״ עניתי, ונזכרתי בילד הזה שתופף על השולחן בכיתה ו׳, ועד כמה הוא נהנה, וכמה זה היה פשוט, ולאן זה נעלם בעצם?
ביקשתי להשיל מעליי את הדמות, את הקליפה הזו ששמתי על עצמי וביקשתי להכיר את עצמי מחדש, להכיר את מה שנמצא מתחת לכל השכבות והמסכות שלי ושל המוסיקה. לא ממש ידעתי איך למצוא את הדבר הזה שחיפשתי, אז במשך כמה שנים הרגשתי שאני פשוט נותן לסקרנות ולאינטואיציה שלי להוביל אותי.
אל דרך לא נודעת
במהלך התקופה הזו חקרתי המון על מוסיקה של ציידים לקטים, האבולוציה של המוסיקה, התפתחות כלי נגינה, למדתי את שפת הציפורים עם אורי ערד וסטפן קסטנבוים, גששות עם אסף בן דוד, סיפור סיפורים עם נעמה תל צור, שאמניזם עם עופר ישראלי, שפת הצמחים עם עידו קרן והנחיית מעגלי שירה עם אוריה צור.
חקרתי המון על הרוחניות של המוסיקה והקשר שלה לתודעה, תרגלתי פרקטיקות רוחניות מגוונות ורבות, התחלתי להדריך ילדים בחוגים של שומרי הגן, עבדתי בסטודיו לבניית כלי נגינה של אנטון קורן שם גם למדתי על האקוסטיקה של כלי הנגינה וגם התנסיתי רבות בבנייה ובנגינה בכלי נגינה מדיטטיביים.
ניהלתי והפקתי ליין של ג׳אמים והופעות באברהם הוסטל בתל אביב ובקפה זהרה בקיבוץ עין כרמל. עשיתי עוד המון דברים באותה תקופה כאשר ניסיתי שהמוסיקה תמיד תהיה במרכז.
עדיין היו מזמינים אותי מדי פעם לנגן פה ושם, או להעביר סשן של צלילים מרפאים עם כלי הנגינה של אנטון או בסדנאות רוחניות כאלו ואחרות, אבל כבר לא חייתי כמוסיקאי מופיע. לא ידעתי לאן אני הולך, ולראשונה מאז שהשתחררתי גם לא היה לי יעד ברור, פשוט ניסיתי לזרום עם החיים, עם הסקרנות והאינטואיציה שלי.
הרגשתי כאילו אני בעצמי חי בג׳אם אחד גדול, שלא ברור לאן הוא הולך, וכי הדרך היחידה לנגן את המנגינה הנכונה ולשמור על הרמוניה עם שאר הג׳אם היא על ידי הקשבה אמיתית.
יצאתי למסע לגלות את אותה מהות מוסיקלית עמוקה, למצוא את אותו ילד שתופף על השולחן, ולנסות להבין מה בדיוק הקשר של כל זה ליער? הבנתי שהייתי במרוץ צרכני והישגי של תעשיית המוסיקה, לא סתם זה נקרא תעשייה! הרי מוסיקה מבוססת על קצב, אבל הייתי מנותק מהקצב האמיתי של החיים.
מוסיקה היא בבסיסה מערכות יחסים בין צלילים אבל הרגשתי שהזנחתי את מערכות היחסים בחיים שלי והאנשים הקרובים אלי לטובת הצלחה ותהילה. מוסיקה מתחילה ונגמרת בהקשבה, אבל רק רציתי שיקשיבו לי ולא הצלחתי להקשיב באמת לאחרים.
במהלך כל התקופה הזו די נמנעתי מלנסות לכתוב שירים והרגעים המוסיקלים העמוקים ביותר שלי היו הג׳אמים שהייתי מנחה. הג׳אם היה המורה הגדול ביותר שלי וכך בדיוק ניסיתי למצוא את מה שחיפשתי – על ידי ג׳מג׳ום, זרימה והקשבה, קצת כמו נהר שזורם ויודע שבסוף הוא יגיע לאן שהוא צריך.
הג׳אם הפך בעבורי למרחב של למידה רוחנית והתחלתי לבסס פילוספיית חיים מוסיקלית שלמה שמבוססת על ג׳מג׳ום. הייתי מתפלסף על כך עם חברים שלי וכמעין פרפרזה ל״דרך הזן״, היינו קוראים לזה – ״דרך הג׳אם״.
דרך ישנה-חדשה
והנה יום אחד הגיע טלפון ששינה הכל. התקשר אלי חבר שהיה איתי בקורס המדריכים של שומרי הגן, גור גילעת. ״שמע אנחנו מקימים בית ספר יער פה בגולן, יש אישורים והכל. רוצה לבוא ללמד מוסיקה?״ וברגע אחד פתאום הבנתי, כאילו כל הנחלים שזרמתי בתוכם ולא היה ברור מה הקשר ביניהם התנקזו פתאום לאגם. בגלל זה למדתי את כל הדברים האלו – אני הולך לבנות פדגוגיה מוסיקלית לבית ספר יער!
״רגע איפה זה קורה בדיוק?״ שאלתי אותו, ״באלרום, צפון הגולן״ הוא ענה. אני גרתי בחוף הכרמל באותם ימים, פתחתי מפה וראיתי שזה שעתיים נסיעה ממני.
הבנתי שאם אני רוצה להגיע לתחילת היום ב7 בבוקר אני צריך להתעורר בערך ב4 וחצי, לצאת ב5 לנסוע שעתיים, להשאר ללילה ולחזור כל הדרך חזרה ביום למחרת. ״יאללה, בוא נעשה את זה״ אמרתי לגור והתחלתי לבנות את הפדגוגיה שאותה רציתי ללמד.
הפדגוגיה התחילה להתגבש תוך כדי ההכנות לפתיחת השנה הראשונה בספטמבר 2020, ידעתי שאנחנו נבנה את כלי הנגינה בעצמינו, שהציפורים יהיו מקור השראה משמעותי עבורינו, שיהיה סיפור מסגרת מית׳י לכל שנת לימודים שמתוכו נלמד את הכל, שמשחקיות תהיה מפתח חשוב בלימוד המוסיקה, ושהיכולת לג׳מג׳ם תהיה המטרה הסופית – היכולת להקשיב, להסתנכרן ולהיות בהרמוניה זה עם זה.
כל הכלים והידע שאספתי פתאום התחברו, כל המסע שלי להכיר טוב יותר את עצמי, את היער ואת המוסיקה הפך להיות לשיטה – מוסיקת יער.
מדרך אישית לדרך משותפת
במילים אחרות, ניסיתי להבין איך אני יכול ללמד את הילדים מוסיקה, כמו שלמדו אותה בקהילות של ציידים לקטים. לפני שהיא התכסתה בכל השכבות וההתניות התרבותיות שלנו. רציתי ללמד את הילדים להתחבר לליבה העמוקה של המוסיקה.
ובאחד הימים באמצע 2023 ראיתי את אחת התלמידות שלי ממציאה מנגינה עם חברה ומשמיעה לי אותה בהתרגשות. זה משהו שקורה כמעט בכל שיעור אבל פתאום הסתכלתי על הסיטואציה הזו באופן שונה. פתאום ראיתי בעיניים הנרגשות שלה משהו ניצוץ שנראה לי מוכר, ראיתי את הילד שתופף על השולחן.
״הנה הוא! הנה זה! זה מה שאיבדתי ממש מול העיניים שלי! אבל רגע, אם אני לימדתי אותה, ואני מזהה את המהות העמוקה הזו של המוסיקה אצלה… האם זה אומר ש…? אני מצאתי את מה שאיבדתי? את מערכת היחסים שלי עם המוסיקה?״.
בעצם ברגע ההוא הבנתי שאף פעם לא באמת נפרדתי מהמוסיקה, היא תמיד הייתה שם רק שפתאום משהו בקשר בנינו כמו הכיר ונפגש מחדש. הבנתי שזה בעצם מה שאני מנסה ללמד במוסיקת יער – איך להתחבר לילד הזה, ואיך להמשיך ליצור מתוך חיבור.
אז אם מצאתי את מה שאיבדתי, נראה לי שהגיע הזמן לחזור להופיע ולשחרר שירים לעולם לא? ואכן ב15 במאי 2023 שחררתי לעולם את ״הארץ שכה אהבה נפשי״, שבע שנים אחרי שהוצאתי את אלבום הבכורה שלי. לאט לאט ובקצב שלי אני חוזר להרגיש יותר ויותר בנוח לעמוד על הבמה, הפעם ממקום חדש, בוגר יותר, קשוב יותר ומחובר יותר.
נועה, חברה שלי, אומרת שלמעשה אף פעם לא הפסקתי לעמוד על במה. ואני חושב שהיא צודקת — זה באמת חלק מהמהות שלי, להיות אדם מופיע. אבל האמת היא, שכולנו מופיעים כל הזמן. כל שיחה, כל מפגש הם ריקוד עדין של ביטוי והקשבה.
מוסיקת היער המקורית היא למעשה פרקטיקה עתיקה מאוד שמאפשרת לנו להעמיק בריקוד הזה. היא מביאה איתה תפיסה הוליסטית ורחבה של מוזיקה: כזו שמשלבת גוף, קול, טבע, סיפור, תנועה, רוח וקהילה. זו מוזיקה שממש יכולה להזין אותנו בצורה עמוקה. לעזור לנו להיות יותר קשובים, יותר נוכחים, ולמצוא הרמוניה בתוך החיים עצמם.
זה לא שחיפשתי ומצאתי — זה שהפסקתי לנסות למצוא, לנסות להגיע לאנשהו והתחלתי להבין שעלי ללמוד כיצד לצעוד להקשיב לדרך ולצעוד בה. והדרך הזו עם המוזיקה, עם הישות הזאת שנקראת “מוסיקת יער”, עוד ממשיכה להתפתח, להשתנות ולפתוח לי דלתות חדשות. ואם בא לכם לצעוד איתי אתם יותר ממוזמנים להישאר כאן באתר, לקרוא, להאזין, להגיב ולהצטרף לדרך הזו שהולכת ומתרחבת עם כל מי שמצטרף אליה.
