החוויה הרוחנית הראשונה בחיי
השיר הזה נולד בעקבות החוויה הרוחנית הראשונה שחוויתי בחיי.
הוא הגיע בבת אחת, מילים ולחן והיה בו משהו מסתורי, תמונתי ומיסטי מאוד. לא באמת הבנתי על מה הוא נכתב ומאז ועד היום אני עדיין מגלה בו עוד ועוד רבדים ועומקים.
זו הפעם הראשונה שכתבתי שיר שהרגיש כאילו לא אני כתבתי אותו, אלא כאילו הוא הגיע ממקום אחר והתגשם דרכי. מאז היו לי הרבה מאוד שירים שנכתבו ככה, אבל הוא היה הראשון.
אני תמיד מגדיר את Man with a Bronze Guitar כשיר הראשון שכתבתי. זה לא ממש נכון, כי את שיר 3 (Behind Bars) ושיר 5 (Eternal Sun) כתבתי לפניו, אבל משהו בשיר הזה היה בעבורי אבן דרך אחרת, מהבחינה הזו הוא היה אחר.
ומהסיבה הזו בדיוק השתדלתי לפתוח איתו (כמעט) כל הופעה, כדי שגם במרחב המופע הוא יתחיל את המסע שלי כל פעם מחדש מאותו הרגע הרוחני.
מה קרה שם בעצם?
הייתי בטיול שנתי בכיתה יא׳ וטיפסנו את הר יהב שבמזרח מצפה רמון, זו הייתה עלייה קשה ומפרכת. רגע לפני שהגענו לפסגה המדריך עצר אותנו ואמר לנו להחזיק ידיים ולהפוך לשרשרת אנושית.
הוא אמר לנו לעצום עיניים וללכת בעקבותיו. הוא הושיב כל אחד מהמתבגרים הציניים שהיינו בעיניים עצומות לבדו מול הנוף המדברי והפעיל מרמקול נייד שיר שנשמע לי מוכר. זה היה Shine on you Crazy Diamond של פינק פלויד.
״עכשיו אתם יכולים לפתוח״ פתחתי את העיניים ולפני נגלה מחזה מדברי מרהיב ברקע מתנגן אחד השירים האהובים עלי בעולם, שיר שתמיד הרגיש לי כמו שיר שהגיע מעולם אחר.
הנוף היה מדהים וראו את כל המכתש, אבל די מהר התחלתי להשתעמם ממנו (בכל זאת נער בן 16 כן?). הרמתי אבן קטנה ולא מיוחדת בכלל והתחלתי להסתכל עליה מקרוב, פתאום ראיתי שגם בה יש נוף זעיר ועדין.
״מה אתה עושה?!״ שמעתי קול ביקורתי בתוכי שואל, ״למה לעזאזל אתה מסתכל על אבן סתמית כשיש מולך את אחד הנופים הכי יפים בארץ? מה יש לך? מי אתה?״.
מי אני? אף פעם לא שאלתי את השאלה הזו קודם, אבל ברגע ההוא הרגשתי כמו אדם משונה, אדם שמגיע לפסגת ההר ובמקום להסתכל על הנוף מסתכל על אבנים קטנות. המוזרות הזו ריגשה אותי ועלה במוחי רעיון שאני צריך לכתוב שיר על הדמות המוזרה הזו.

כמה שבועות אחר כך פרצה השריפה הגדולה בכרמל. הייתי עולה מדי כמה שעות על הגג של הבית שלנו עם משקפת ומשקיף על הלהבות שכילו את נופי הילדות שלי בכרמל. באחת הפעמים עליתי לגג עם מחברת וגיטרה והמילים של השיר הגיעו.
מאיפה הם הגיעו? מהמדבר? מההר והיער שבכו? אולי מתוך מקום מאוד עמוק ולא מודע בתוכי? אני לא יודע. מה שאני כן יודע, זה שלא הייתה שום מחשבה או מודעות במהלך הכתיבה שלו.
עד היום אני מגלה בשיר הזה עומקים חדשים, כמו איזה מיתוס אישי ואוניברסלי שנכון לכל מקום וכל זמן בעבורי ותמיד יש לו משהו לחדש לי.
יש לי מעט מאוד שירים שאני יכול לומר את זה עליהם, והתחושה הזו כל הזמן מחזירה אותי לאותה ההבנה – אני לא כתבתי את השיר הזה, הוא הגיע אלי ובחר בי כדי להכתב. זה אולי נשמע הזוי לחלק מכם, אבל אני באמת מאמין בזה.

מילות השיר
ככל שעברו השנים הבנתי שהקטע הזה שאני כותב שירים באנגלית הוא מעין מסכה. שכבת חיץ מבודדת שנועדה להרחיק ביני לבין המשמעות העמוקה של השיר, שחס וחלילה אני לא אצטרך להתכוון אליהם לגמרי.
זה נשמע שיר מחו״ל, אבל בעיניי כל עוד הוא לא מושר בשפת האם שלי – הוא לא מצליח להתחבר למקומות העמוקים ביותר שבי.
אז מה עשיתי? תרגמתי אותו, עם התרגום של המילים הגיע גם תרגום של הלחן ששונה מאוד מהלחן המקורי. השיר הפך מMan with a Bronze Guitar ל״חמוש בכלי מיתר״, ובעיניי כיום הוא עוד יותר עמוק ומדויק מהגרסה המקורית שלו.
ובכל זאת, הגרסה המקורית של האלבום תמיד תרגש אותי ותזכיר לי את הרגע ההוא על ההר, את היער העולה בלהבות, את האבן הקטנה ואת השאלה שהיום אני כבר בקושי שואל – ״מי אני?״.

Man with a Bronze Guitar
Forty days of walking in the desert,
The sun is giving meaning to every drop of water.
His diamonds shine on in the sky,
At the end of times he’ll take a boat
and sail to the horizon lighting a cigar,
a man with a bronze guitar.
A lonely tree in an endless forest,
Waiting to be burned by the mighty infernal fire.
His Childhood views belong now to the past,
He tries to live the day that the green has turned to black,
the mountain scar,
he is a man with a bronze guitar.
Fighting, birds along with lions,
Swimming by the shore trying to get some water.
Winds of earth have turned against the eagles,
As that war’s erupting he’s lying on the grass
staring at his star, a man with a bronze guitar.
Houses are burning, and he drinks coffee
People are dying, and he is still young
His world is under a wrong command
But he don’t care cause hiss song has sung
The ground is cracking beneath his feet
The air is toxic because of his car
The trees are burning in front of his eyes
But he… he’s just a man with a bronze guitar.
Yes he… he’s just a man with a bronze guitar.
Studying the ageless stones and boulders,
Searching for shadows they are pieces of survival.
Tiny stones of every shape and color,
He doesn’t care of Mountain view
though it doesn’t seem so far
Who am I to judge?
I am a man with a bronze guitar.