החיבור שאבד
לפני כמה שנים החיים שלי התחלקו לשניים.
מצד אחד הייתי מוזיקאי על הבמה, מוקף באורות, רודף אחרי תהילה, פרסום, לייקים ועוקבים. מהצד השני, הייתי בתהליך עמוק של חיבור לאדמה וליער במסגרת קורס המדריכים של ארגון “שומרי הגן״. שני העולמות האלה התרחבו בתוכי לכיוונים מנוגדים, עד שהרגשתי שאני לא יכול יותר להמשיך לחיות את הפיצול הזה.
במהלך חזרה לקראת אחת ההופעות פתאום שמתי לב שאין בי התרגשות אמיתית. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ההופעה הבאה, הפוסט הבא, מה אני אלבש, איך הקהל יקבל אותי. לא עצרתי להרגיש, לא נהניתי, והיצירה עצמה הפכה משנית לקליפה החיצונית שלה.
האם זו עדיין הדרך שלי? הופעות? למה התחלתי ללכת בה מלכתחילה? בסך הכל רציתי להנות. המוסיקה תמיד הייתה עבורי מקום של שמחה, חיבור ומשחקיות. חשבתי שאם אני נהנה ממנה, הדבר הנכון הוא להמשיך ולהתפתח איתה. והנתיב שהיה משורטט לפניי היה ברור: להופיע, לצבור קהל, להופיע שוב עד שאוכל להתפרנס מזה מתישהו.
חשבתי שזו הדרך היחידה להתפתח מוסיקלית, הדרך הזו שרטטה מעין אידיאל של איך אמור להיראות “מוסיקאי מצליח”. לפי כל המדדים נראה שהלך לי טוב, הזמינו אותי להופעות בפסטיבלים וראיונות ברדיו והקהל היה נהנה מאוד בהופעות. אבל היה בזה משהו לא אמיתי, הרגשתי שאיבדתי את החיבור העמוק והראשוני שהיה לי למוסיקה.
אל השבילים הנסתרים
היער לימד אותי משהו על שבילים. יש שבילים ברורים, כאלה שנחקקים בקרקע על ידי חיות גדולות, שכולם מזהים ועוברים בהם. אבל יש גם שבילים נסתרים יותר – עדינים, שקטים, שנוצרו על ידי החיות הקטנות. הרגשתי שהמוסיקה קוראת לי – לא ללכת בשביל הרחב והברור, אלא למצוא את השבילים הצדדיים והנסתרים, את אלו שאבדו ונשכחו. היא ביקשה ממני להאט, להתקרב, להתבונן במקומות שבהם אף אחד כבר לא עובר.
וביום אחד עזבתי את חיי ההופעות. פירקתי את הלהקה, ביטלתי ראיונות וויתרתי על חלום שהיה פעם הכול בשבילי. נשבעתי שאני לא חוזר להופיע עד שאמצא את מה שאיבדתי – את הקשר העמוק שהיה לי למוסיקה. אבל לאן אני אמור ללכת? ואיפה אני אמור למצוא את מה שאיבדתי?
כל גשש יודע שהכלי החשוב ביותר שיש לו – הוא שאלות. כשאתה הולך בעקבות עקבות חיה, אתה שואל את עצמך – לאן היא הלכה? למה היא עברה דווקא כאן? מה היא חיפשה? כל שאלה תוביל אותך למסע אחר.
המסע בעקבות המקור של המוסיקה בתוכי הוביל אותי למסע של המקורות ההסטוריים של המוסיקה. השאלות התחילו לעלות בזו אחר זו – מאיפה המוסיקה הגיעה? למה היא בכלל קיימת? מה היה התפקיד המקורי שלה?
מה מוסיקה נותנת לנו?
התשובות הראשונות שמצאתי היו מאכזבות מאוד. יש חוקרים, כמו סטיבן פינקר, שטוענים שמוסיקה היא לא יותר מתענוג חושי – ״עוגת גבינה לאוזניים״. הם רואים בה מותרות תרבותיות, כלי שאין לו ערך אמיתי מעבר לעונג שהוא גורם. אי אפשר להאשים אותו, מי שמסתכל על המוסיקה כיום יכול בהחלט להגיע למסקנה הזו.
אבל ככל שחקרתי, הבנתי שמוסיקה היא לא סתם אוסף צלילים יפים. היא תופעה עתיקה מאוד. היא הייתה כאן הרבה לפני שהיו לנו שפות מורכבות, הרבה לפני שהתחלנו לבנות ערים או לכתוב סיפורים. ואם היא שרדה כל כך הרבה זמן, היא בוודאי ענתה על צורך עמוק ומשמעותי. אבל איזה צורך?
האוניברסליות שלה היא רמז. מוסיקה קיימת בכל תרבות, בכל מקום בעולם, ובכל תקופה בהיסטוריה. איך זה אפשרי אם היא לא עונה על אף צורך הישרדותי? היא לא עוזרת לנו להשיג אוכל, מים או מחסה. אז מה בכל זאת גרם למוסיקה להישמר מדור לדור? מה היא נתנה לנו? אם המוסיקה כל כך עתיקה, אולי הדרך להבין אותה היא לנסות להבין את ההקשר העתיק שבו היא התפתחה – בתקופה שבה חיו בני האדם כקהילות של ציידים-לקטים.
שיעורים ממוסיקה של ציידים לקטים
כשהתחלתי לקרוא מחקרים על חייהם של ציידים-לקטים, משהו התחיל להתבהר. החיים אז היו פשוטים, אבל לא קלים – הישרדות הייתה תלויה בשיתוף פעולה ובאחדות הקהילה. התחלתי להבין שהמוסיקה לא הייתה בעבורם אומנות אסתטית נטו, היא שירתה מטרה גדולה יותר – היא הייתה כלי חברתי. מוסיקה, כך הבנתי, עזרה לציידים-לקטים לשרוד. לא דרך אוכל או מים, אלא דרך חיבור.
תחשבו על זה – קהילות ציידים-לקטים היו חייבות לשתף פעולה בתיאום מושלם כדי לשרוד. אנתרופולגים רבים מספרים לנו שמוסיקה הייתה אחת הדרכים ליצור את התיאום הזה על ידי חיזוק התודעה קבוצתית. דרך ביטוי של קול ותנועה המוסיקה יצרה תיאום רגשי ופיזי בין חברי הקבוצה, מה שחיזק את האמון והפך את הקהילה לשלם שגדול מסך חלקיו. אבל לא רק בתוך הקבוצה – המוסיקה חיברה קהילת בני האדם לקהילת היער שהם ראו את עצמם כחלק ממנה, הם ראו את הסביבה הטבעית כמקור השראה וכקהל שמאזין ליצירה הקהילתית שלהם.
המוסיקה הייתה בליבת החיים. היא הייתה משותפת לכולם – כולם שרו, כולם רקדו, כולם יצרו ולא הייתה הפרדה בין מופיע וקהל. לא היה מישהו “לא מוסיקלי”. מוסיקה הייתה חוויה קהילתית ולא חוויה אינדיבידואלית, משהו שעושים יחד. כלי הנגינה נבנו על ידי הנגנים מהחומרים שהיו זמינים, וההשראה למנגינות הגיעו מתוך חיקוי של יצורי היער.
התפקיד המקורי של המוסיקה היה להיות כלי לחיבור בין האדם לעצמו, בין האדם לקהילה שלו ובין קהילת האדם לקהילה הטבעית. זו הייתה תגלית ששינתה את הדרך שבה הבנתי מוסיקה – לא ככלי של בידור, אלא ככלי של חיבור.
אז מה איבדנו בדרך?
כיום, המוסיקה רחוקה מאוד מהמקום שבו התחילה. אנחנו כבר לא חיים כקהילות קטנות ולכן היא כבר לא חלק מליבת החיים שלנו. לרוב, היא נוכחת כמוסיקה מוקלטת – נגישה מאי פעם, אך כזו שחסרה את המפגש האנושי החי. במות ההופעה הפכו למרחב החי המרכזי שבו היא מתקיימת, אך הן יוצרות הפרדה בין קהל מאזין למוסיקאים מקצועיים.
המוסיקה הפכה להיות משהו שמתרחש בעיקר ברקע או כאירוע מיוחד, רחוק מחיי היומיום של רובנו. תעשיית המוסיקה, מצידה, שמה דגש על טכניקה, הישגיות, ביצוע ומסחור – שיקוף טבעי של הדרך שבה התרבות שלנו התפתחה.
אבל משהו במוסיקה בכל זאת נשאר ללא שינוי – האופן שבו אנחנו מגיבים אליה. גם היום, היא יוצרת חיבורים – חיבור פנימי לעצמנו, חיבור חברתי בין אנשים, וחיבור תרבותי לערכים ולמשמעות. רק שהתרבות עצמה השתנתה.
אם מוסיקה שמגיעה מהיער חיברה אותנו ליער ולעולם הטבעי שסביבנו, היום כל סגנון מוסיקלי הוא למעשה ״שגריר״ של התרבות שממנו הוא צמח – מוסיקת פופ מחברת אותנו לתרבות הצריכה, מוסיקה יהודית מסורתית מחברת אותנו למסורת היהודית, ״התקווה״ מחברת אותנו לתרבות הלאומית וכ׳ו.
ממסע אישי למסע משותף
המסע הזה גרם לי להבין שזה לא רק שאני איבדתי את החיבור למוסיקה – התרבות כולה ניתקה את עצמה מההקשר העמוק של המוסיקה. המוסיקה שהייתה פעם כלי עמוק לחיבור, בין אנשים לעצמם, לקהילה שלהם ולסביבה הטבעית, צומצמה למשהו שמנוגן על במה מול קהל שלא לוקח בה חלק אמיתי.
המוסיקה לא מבקשת שנחזור אחורה בזמן, אלא שנחזור להקשיב לעצמינו, לקהילה שלנו ולאדמה ושנחזור ליצור מתוך חיבור. היא מזכירה לנו שהאדמה לא השתנתה, ושהגוף שלנו עדיין קשור אליה בחבל הטבור. העצים, החיות והציפורים עדיין כאן. וכל עוד הם רוטטים, גם המוסיקה של היער יכולה להתנגן מחדש.
בלב ליבו של החיפוש האישי שלי, כשעוד לא היה לי ברור לאן אני הולך, קיבלתי יום אחד טלפון מפתיע. גור גילעת, שהכרתי מקורס המדריכים בשומרי הגן, התקשר ואמר שהם מקימים “בית ספר יער” והזמין אותי ללמד בו מוסיקה.
הטלפון הזה הפתיע אותי לא רק בגלל ההצעה עצמה, אלא בגלל מה שהוא חשף בפניי – שהמסע שלי, שחשבתי שהוא אישי, היה תמיד חלק מסיפור גדול יותר. פתאום הבנתי שהמוסיקה לא רק החזירה אותי לעצמי, אלא גם קראה לי להחזיר אותה לאחרים. המסע האישי שלי הפך למשהו שאפשר לחלוק.
מוסיקת יער - ליצור מתוך חיבור
מתוך ההבנה הזו נולדה פדגוגיית “מוסיקת יער”. זו לא רק פדגוגיה מוסיקלית – זו דרך להחזיר את המוסיקה למקום שבו היא התחילה. היא לא נועדה לעמוד על במה, אלא לחיות בין אנשים, בקהילה, במפגש פשוט בין האדם לעולם. היא מנסה לשרטט נתיב מוסיקלי חדש-ישן שבו מוסיקה היא לא מוצר, אלא דרך חיים. לא פריבילגיה של מעטים מוכשרים, אלא זכות מולדת של כל אחד ואחת מאיתנו כי כולנו נולדנו מוסיקליים.
מוזיקת יער מבקשת ללמד אותנו איך להקשיב באמת – לעצמנו, לאחרים, לטבע. היא מלמדת אותנו הרמוניה, לא רק במובן המוסיקלי, אלא כדרך חיים. איך להיות בהרמוניה עם עצמנו, איך להתכוונן עם הקהילה שסביבנו, ואיך למצוא את הקול שלנו בתוך הג׳אם הגדול של היער.
כיום, גישת מוזיקת יער נלמדת בבית החינוך “ילקוט הרועים” בצפון הגולן, בכיתות א’-ז’ ובסדנאות ברחבי הארץ. זו רק ההתחלה, אבל מבחינתי, זו הזדמנות לתת לתלמידים שלי את מה שהמוסיקה נתנה לי – דרך של הקשבה, חיבור והרמוניה.
