חוג הקיץ בגבעת העיזים
כבר כמעט 7 שנים אני מצטרף מדי קיץ לחוג הקיץ של שומרי הגן בגבעת העיזים בחיפה, יחד עם גיל ומיה אילן, שרון הררי, אור אלגזי ומדריכים נוספים. מדי שנה אנחנו מגיעים לפינה הקסומה הזו, עושים מדיטציה ומנסים להרגיש – מה הפעם מתבקש מאיתנו?
אנחנו מתייחסים לחוג כתהליך יצירתי ולילדים ולהוריהם כקהילה אמיתית. בכל שנה יש סיפור מסגרת שעוטף את כל החוג, משחקים, מלאכות, שירים אינסוף, סעודות יער בריאות ומפנקות – בועה קטנה של בריאות וחיבור בין ילדים לאדמה.
כתיבת שירים עם ילדים?
השנה לא ידעתי בדיוק מה אעשה. בדיוק חזרנו לצפון אחרי כמעט שנתיים של פינוי ממטולה. הנסיעות לחיפה היו ארוכות והיה לי קשה להבין מה בכלל אני רוצה לעשות עם הילדים. “אולי אני אעשה סדנת כתיבת שירים?” היה לי קצה חוט של רעיון לא מגובש, אבל בגבעת העיזים, רעיונות לא מגובשים הם חומר גלם מדהים.
הילדים שמעו אותי מנגן ושר כל בוקר וידעו שכתבתי הרבה שירי יער. אז הזמנתי אותם להתנסות גם הם בכתיבת שירי יער. נתתי לקבוצה מדהימה של ילדים תרגיל: לבחור משהו הקשור לאדמה – אבנים, צוקים, הרים, עקבות, שבילים – ולכתוב עליו.
מתוך הכתיבה נולדה השורה הראשונה של השיר, וממנה התחלנו לחשוף את שאר המילים, להבין את הקול, המבנה, המסר והאווירה. ישבתי עם כל ילד בנפרד על הלחן של השיר שלו. ניסינו ביחד להרגיש את האווירה, הרגש והתמונות שהשיר מעורר.
אמנם אני ניגנתי והצעתי את האקורדים והמנגינות שאני שמעתי, אבל הילדים אישרו כל צעד בדרך. כמו שאמרתי להם: “אני אולי אשמע מנגינה מסוימת, אבל זה חשוב מאוד שתגידו לי אם זה לא מה שאתם שומעים, כי בסופו של דבר השיר הוא שלכם”.
כששיר נולד
בסוף כל יום, כששיר היה מוכן, היינו מבצעים אותו רגע לפני ארוחת הצהריים ונותנים לו במה וקיום. לשיר יש כמה נקודות לידה, אבל הרגע החשוב ביותר הוא כשהוא פוגש קהל. ועוד איזה קהל! אחרי כל שיר שאלנו את ילדי החוג אם יש להם פרגון לתת על השיר, משהו יפה שהם שמעו בו. אלו היו הרגעים היפים ביותר.
בכל יום נוסף שיר חדש. ילדי החוג היו מסתובבים בין שבילי גבעת העיזים ומזמזמים את השירים לעצמם. השירים אפפו את הגבעה, והייתה לנו המדריכים תחושה שהם מבקשים את הצעד הבא – להיות מוקלטים ומתועדים.
הבאתי ליער ציוד הקלטה ועברנו ממצב תודעה של יצירה למצב תודעה של ביצוע. אור אלגזי הצטרף אלינו ונתן לנו השראה וחיזוק משמעותי בביצוע המשותף. למדנו את כל שיר לעומקו – מתי לנשום, מתי יורדים ועולים, מה המשמעות של המילים, איך לשיר בווליום הנכון ועוד.
מה באמת חשוב במוסיקה?
למרבית הילדים בפרויקט אין ניסיון מוסיקלי, מה שאומר שיהיו זיופים. בתור מוסיקאי שמכיר את הסטנדרטים הנוקשים של האוזן המודרנית – חששתי. מה יגידו? איך חבריי המוסיקאים ישמעו את זה?
ואז נזכרתי במה שאני מטיף לו כל הזמן בסדנאות שלי: לשיר מדויק קשה, וזה חשוב, אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. הסנכרון המשותף של קצב, רגש וכוונה הוא החשוב באמת.
הקהילה שנוצרת מהשירה המשותפת, התקשורת הרגשית העמוקה שהמוסיקה יוצרת בין הילדים לאדמה, בין הילדים לעצמם ובין הילדים לכל מי שמאזין להם או להקלטות שלהם. זה הדבר החשוב באמת, לא הפרפקציוניזם המלוטש שכולנו רגילים לשמוע.
תודה גדולה בלב
אני רוצה לסיכום להודות למדריכים השותפים שלי לדרך – אור אלגזי, שרון הררי, מיה וגיל אילן על המרחב המשותף שאנחנו יוצרים יחד ומאפשר את היצירות המדהימות האלו ועוד אינספור חוויות מדהימות של חיבור בעבור המון ילדים.
תודה לילדים ולמשפחותיהם על שירים חדשים בעולם, שירי חזון וריפוי, דברים שכולנו זקוקים להם מאוד. ולבסוף, תודה לאדמה על על החיים שהיא נותנת לכולנו בכל רגע ורגע.
סדר השירים
- ״יש מקום לכולם״ – מיכאל שוורץ גרודא (9).
- ״מה היינו עושים בלעדייך אדמה?״ – סאשה דהאן (9).
- ״ואם אותי תבלע״ – עלמא הרצוג בן-צבי (17).
- ״האבן הקטנה״ – צוק מניב פוקס (12).
- ״נץ בסופה בודד״ – אופק כהן, איילה וקסלר, כרם בלבן (8).
- ״ילדי האדמה״ מעיין פרטר שרון (9).
- ״ואם אותי תבלע״ – עלמא הרצוג בן-צבי (17).
- ״אין מקום אחר להיות״ לביא דינר (9).
- ״אלו החיים״ – מעיין לוי (11).
- ״שיר הגבעה״ – שרון הררי ואור אלגזי (מדריכים).
- ״תודה לעץ״ – קשת פלג (מדריכה).
