מוסיקה של ציידים לקטים
המחקר העצמאי שלי על מוסיקה של ציידים-לקטים חשף בפניי תרבות מוסיקלית שונה לחלוטין מזו שכולנו נולדנו אליה: אין בה חלוקה בין “מוסיקליים” ל”לא מוסיקליים”, אין הפרדה בין קהל למבצעים. המוסיקה היא פעילות קהילתית שכולם עושים יחד.
כל קהילת ציידים לקטים מפתחת תרבות מקומית שונה, ממש כמו הטבע שהם חיים בו. קהילה בקוטב הצפוני שונה מקהילה במדבר קלהרי. אך למרות השוני, יש מאפיינים משותפים לכל תרבויות הציידים-לקטים, ממש כמו שיש חוקי טבע אוניברסליים.
ככה בדיוק גם במוסיקה, למרות השוני בין הקהילות, יש עקרונות מוסיקליים משותפים לכולן, מעין ״חוקי טבע מוסיקליים״. ניסחתי אותם כ-10 עקרונות שהם הליבה של “מוסיקת יער” – המוסיקה של אנשי היער.
כמו שמוסיקה אירית היא המוסיקה של אנשי אירלנד, ומוסיקה מזרחית היא מוסיקה של יוצאי מדינות המזרח כך מוסיקת יער היא המוסיקה של אנשי היער, הציידים לקטים.
10 העקרונות של מוסיקת יער
- מוסיקה היא שפה קהילתית שמטרתה תקשורת.
- אין הפרדה בין היוצר, היצירה וקהל.
- היער שזור במשולש יוצר-יצירה-קהל.
- יש המון דגש על יצירתיות, אלתור וחופש בביטוי.
- כלי הנגינה המרכזי הוא הגוף והקול, אם יש כלי נגינה הם בעיקר כלי הקשה.
- הקצב הוא האלמנט הדומיננטי ביותר במוסיקה.
- אין הפרדה בין בוני כלי הנגינה לנגנים.
- מוסיקה מעורבבת עם שאר אומנויות הבמה – התאטרון, הריקוד, הסיפור והטקס.
- מוסיקה לרוב משמשת ככלי לתקשורת עם מציאות רוחנית.
- מוסיקה לרוב משמשת ככלי לריפוי.
1.
מוסיקה היא שפה קהילתית שמטרתה תקשורת.
בתרבות המודרנית מוסיקה הפכה למקצוע של מעטים – או שאתה “מוסיקלי” ואז אתה יוצר או מבצע, או שאתה “לא מוסיקלי” ואז אתה רק מאזין. אבל בקרב ציידים-לקטים כולם משתתפים במוסיקה, ממש כמו בשיחה משותפת.
מכיוון שמוסיקה בקרב ציידים לקטים היא לא מקצוע, המטרה שלה היא לא הישגיות או מצויינות. מוסיקה קדומה כזו יותר דומה לסוג של שפה, שפה קהילתית. על כן כמו שפה – המטרה שלה היא תקשורת וחיבור. היעד מכתיב את הדרך, כלומר אם נשנה את המטרה ממצויינות לתקשורת, כל הדרך שלנו לפיתוח מוסיקליות תשתנה.
מוסיקת יער מבקשת להזכיר לנו דבר שאנחנו מבינים באופן אינטואיטיבי – שמוסיקה היא בעצם שפה טבעית של בני האדם, כמו הליכה או דיבור, משהו שכולם יכולים לעשות. ציידים לקטים חושפים בפנינו שהתחושה של רבים מאיתנו ש״אנחנו לא מוסיקליים״ היא למעשה עיוות תרבותי שקשור ביעד שהצבנו למוסיקליות ולא במוסיקליות עצמה.
2.
אין הפרדה בין היוצר, היצירה, והקהל.
בתרבות המודרנית קיימות שלוש הפרדות שפוגעות בטבע הקהילתי של המוסיקה:
- הפרדה בין היוצר לקהל – “מוסיקליים” מול “לא מוסיקליים”. זו ההפרדה הגסה ביותר, שגורמת לרוב האנשים לחיות בתחושה שהם לא יכולים ליצור מוסיקה.
- הפרדה בתוך היצירה עצמה – כותב מילים, מלחין ומבצע הם לעיתים שלושה אנשים שמעולם לא נפגשו. היצירה מפוצלת בין יוצרים שלעיתים לא מכירים זה את זה. וגם כאשר יש להקה יוצרת – בדרך כלל קיימת בה היררכיה פנימית ברורה (הזמר מעל כולם).
- הפרדה בין היצירה לקהל – היצירה המוקלטת הופכת למעין “חפץ” שקיים מחוץ לזמן ולמרחב, שהקהל צורך שוב ושוב ביוטיוב או בספוטיפיי, בלי נוכחות ממשית של היוצר.
בקרב ציידים-לקטים כל ההפרדות האלו לא קיימות. הקהילה היא גם היוצר וגם הקהל, והיצירה נוצרת כאן ועכשיו, גם אם היא שיר ידוע מראש – כל ביצוע הוא יצירה חדשה מכיוון שהקהילה מכניסה אליו הרבה יצירתיות בכל פעם מחדש. אין היררכיה בין הנגנים כי אין היררכיה בתוך הקהילה באופן כללי, אף אחד לא נמצא מעל או מתחת לאף אחד אחר.
מוסיקת יער מבקשת למזג את המשולש הזה של יוצר-יצירה-קהל, מתוך הבנה שרק כך נוצרת אותה “שפה קהילתית” שמחברת את כולם ללא היררכיה.
3.
היער שזור במשולש היוצר-יצירה-קהל.
מוסיקה כשפה קהילתית קיימת גם היום – בג’אם סשן, קפואירה מעגלי שירה ועוד אין הפרדות בין יוצר-יצירה-קהל. אבל מה הופך מוסיקה ל”מוסיקת יער”?
בקרב ציידים-לקטים היער שזור עמוק בכל חלקי המשולש המוסיקלי:
- היער כמקור השראה – צלילי ציפורים, נחלים ורוח, וגם חלומות שלפי האמונה מגיעים מעולמות הרוח.
- היער כתוכן היצירה – השירים עוסקים בבעלי חיים, צמחים ומקומות. הטבע ומערכת היחסים איתו הוא הנושא המרכזי.
- והחשוב מכל היער כקהל – ציידים-לקטים מאמינים שהיער מקשיב למוסיקה ומגיב אליה. המוסיקה נועדה להשפיע על הטבע עצמו.
זה מה שמפריד בין מוסיקת יער קדומה למודרנית: כשחווה אלברשטיין שרה “דב ירד מהר חרמון”, היא לגמרי קיבלה השראה מהטבע הישראלי לשיר שלה ושמה אותו במרכז היצירה שלה, אבל היא כנראה לא התכוונה שהדוב יהיה קהל שמגיב לשיר. בעבור ציידים-לקטים, זו בדיוק המטרה.
״מוסיקת יער״ כענף בתוך ״חינוך יער״ מבקשת להחזיר את המוסיקה להיות כלי לגישור בין האדם לטבע – לא רק שירה על הטבע, אלא שירה אל הטבע כישות חיה ומגיבה.
4.
יש המון דגש על יצירתיות, אלתור וחופש בביטוי.
למדתי עם המון מורים למוסיקה, על המון כלים. כמעט אף אחד מהם מעולם לא אמר לי “בוא נעבוד על משהו שאתה המצאת” או נתן לי הנחיה “תמציא מנגינה בעצמך”. למה?
כל כלי נגינה הוא מסורת – יש לו היסטוריה, נגנים חשובים, יצירות קלאסיות שצריך ללמוד. זה עבר עשיר שאסור להתעלם ממנו, אבל גם אי אפשר להפוך את המסורת של הכלי לחזות הכל.
הסאב-טקסט של “תלמד רק מה שאחרים כבר עשו” הוא “אין לך מה לחדש לעולם”. הכוונה בפועל היא “קודם צעד בנתיב שהשאירו מי שהלכו לפנייך, ואז תמציא משלך”. יש לי כבוד לגישה הזו – יצירתיות צריכה בסיס. הבעיה היא שהיום אנחנו בקיצון ההפוך: אין כמעט מקום ליצירתיות בחינוך המוסיקלי.
אם מוסיקה היא שפה, אנחנו לומדים רק לדקלם אותה, לא לדבר בה. בקרב ציידים-לקטים יצירתיות ואלתור הם הלב של המוסיקה. יש שירים, יש צורה, יש בסיס להישען עליו – אבל על גביו יש מקום אדיר לאלתור חופשי, לביטוי אישי ולהמצאת מנגינות ומקצבים חדשים.
״במוסיקת יער״ היצירתיות היא הפרי שאליו אנחנו כל הזמן שואפים בתהליך המוסיקלי שלנו. כבר מכיתה א׳ ילדים ממציאים מנגינות ומשמיעים אותם לכיתה שלהם.
5.
כלי הנגינה המרכזי הוא הגוף והקול, אם יש כלי נגינה הם בעיקר כלי הקשה.
כשאנחנו שומעים “מוסיקה” אנחנו מדמיינים כלי נגינה. הם הרובד הגלוי והבולט, בעוד המיומנות המוסיקלית היא הרובד הסמוי. קל לשכוח שלא הגיטרה מנגנת – הידיים, הגוף, התודעה והלב מנגנים עליה. הכלי החיצוני הוא רק הרחבה של הכלי הפנימי.
ציידים-לקטים מזכירים לנו את הכלי הראשוני: הקול והגוף. כלי הנגינה התפתחו כניסיון לחקות את הקול האנושי – השופע, המורכב והרגשי ביותר מכל כלי הנגינה. הקול הוא המקום שבו העולם הפנימי יוצא החוצה באופן הישיר ביותר.
הידיים הן הנביעה המוסיקלית השנייה. אנחנו רגילים להבדיל בין גיטרה לפסנתר לתוף, אבל על כולם אנחנו מנגנים עם הידיים. “פריטה” ו”הקשה” הם בעצם סוגי תיפוף, פשוט עם שרירים אחרים ועם כלים אחרים – כל מה שכלי הנגינה יודעים לעשות זה להפוך מקצבי ידיים למנגינות.
ציידים-לקטים חיים עמוק את הכלי הפנימי הזה – מחיאות כפיים כהקשות, קול כמלודיה. ״מוסיקת יער״ מבקשת לצעוד בנתיב הזה ולבנות את הכלי הפנימי, הבלתי נראה לפני הכל, מתוך הבנה שזה הכלי הפנימי שמנגן בכל הכלים האחרים.
6.
הקצב הוא האלמנט הדומיננטי ביותר במוסיקה.
אנחנו רגילים לחשוב שמוסיקה היא מנגינות. זה גורר תופעה תרבותית בעייתית מאוד: אנשים מודדים “מוסיקליות” לפי איך אתה שר – אם אתה מזייף, אתה לא מוסיקלי. לטעמי זה מבחן לא הוגן שדומה למורה שיביא לילדי כיתה א’ תרגיל בחילוק ארוך ויחליט לפי זה מי “טוב בחשבון”.
מה שלא סיפרו לנו: לשיר בלי לזייף זה קשה מאוד, והמנגינה – למרות שהיא החלק הבולט במוסיקה – היא לא החלק הבסיסי והחשוב ביותר.
ציידים-לקטים והתרבות האפריקאית מזכירים לנו שהקצב חשוב ובסיסי יותר מהמנגינה. הקצב סלחני הרבה יותר – הוא לא מחובר למעמקי הנפש כמו המנגינה, יש בו משהו משחקי. הוא דורש מוטוריקה גסה של ידיים ורגליים, לא המוטוריקה העדינה של הנשימה והפקת הקול.
במוסיקה של ציידים-לקטים המנגינות פשוטות, מורכבות ממעט צלילים וחזרתיות, אבל המקצבים מורכבים ועשירים. הקצב גורם לנגנים להסתנכרן יחד ואחראי על התזמון המשותף. בחברה שבה הקהילה מרכזית, הקצב הוא עוד דרך משמעותית להרגיש שייכות ואחווה משותפת.
״מוסיקת יער״ מתחילה את המסע המוסיקלי מהקצב ולא מהמנגינה. השינוי הקטן הזה הוא דרמטי לחווית ההצלחה של ילדים ומבוגרים כאחד. אחרי שחוש הקצב מתבסס, ואיתו תחושת הביטחון וההקשבה, אז אנחנו יכולים לעבור לשלב הבא – העמקה במנגינה וביכולת להפיק אותה.
7.
אין הפרדה בין בוני כלי הנגינה לנגנים.
אנחנו רגילים לקנות כלי נגינה מוגמרים בחנויות. אין לנו קשר עם החומר, התהליך, או הידע שנדרש לבנותם – מה שקרל מרקס כינה הניכור בין הצרכן ליצרן.
כלי נגינה מקצועיים דורשים מאסטר שיבנה אותם, מה שמייקר והופך אותם למורכיבם יותר לנגינה. כלי יקר ומורכב דורש נגן שמשקיע ומתמסר בצורה עמוקה ללימוד הכלי. אלו בדיוק התנאים שיצרו את מקצוע המוסיקאי והפרידו אותו משאר חברי הקהילה שהפכו ביחס אליו לקהל פסיבי.
כמו שכבר אמרנו, כלי הנגינה המרכזיים בחברות של ציידים לקטים הם הידיים והקול, אבל כשהכל זאת היו כלי נגינה, הייתה אינטימיות עמוקה בין הכלי למי שניגן בו.
ציידים-לקטים התאפיינו במערכת יחסים ייחודית עם הרכוש שלהם כיוון שהם יכלו לייצר הכל בעצמם – קשתות, כלי צור, סלים וכמובן גם כלי נגינה. הם לא נאחזו ברכוש בקנאות כי תמיד יכלו ליצור חדש. תמיד היו את אלו שהיו טובים יותר מאחרים, אבל בגדול – כולם ידעו ליצור קצת מהכל.
בניית כלי נגינה לא הייתה שונה משאר כלי העבודה והצייד – לא הייתה הפרדה בין הבונה לנגן. אפשר לומר שחלק מתהליך הנגינה היה הבנייה עצמה. זה יצר הבנה עמוקה של הכלי, יכולת לשפץ ולשפר, וקשר אישי הרבה יותר חזק בין הנגן לכלי הנגינה.
אחד הדברים הבולטים ב״מוסיקת יער״ הוא שעד גיל מסויים אנחנו בונים את כל כלי הנגינה שלנו בעצמינו מחומרים טבעיים. התהליך הזה יוצר קסמים בכל הנוגע למוטיבציה ולתחושת המסוגלות ״אם אני יכול לבנות את הכלי הזה, אני בטח יכול גם לנגן בו״.
8.
מוסיקה מעורבבת עם שאר אומנויות הבמה - התאטרון, הריקוד, הסיפור והטקס.
מוסיקה נמצאת בקשר הדוק עם שאר אומנויות הבמה – תאטרון, ריקוד, סיפור וטקס. בטח שמתם לתופעה המוכרת של שחקני קולנוע, טלוויזיה ותאטרון שיודעים גם לשיר היטב. מה מסביר את הקשר הטבעי הזה בין המשחק והמוסיקה? (מעבר לזה שהרבה בתי ספר למשחק מלמדים גם פיתוח קול).
השורשים של הקשר הזה נטועים בעובדה שאומנויות הבמה היו פעם אומנות אחת מאוחדת. בטקסים קדומים התמזגו ריקוד, משחק, סיפור ומוסיקה לחוויה כוללת אחת.
נדמיין לדוגמה טקס צייד שנערך לפני יציאה למסע צייד בעקבות עדר פילים. אולי יסופר מיתוס על פילים שנדדו במדבר עד שהפכו להרים גבוהים, הסיפור יומחז על ידי רקדנים חבושי מסכות פילים שיחקו את תנועותיהם וקולותיהם של החיות בצורה ריתמית מה שיהפוך את החיקוי התיאטרלי לריקוד מוסיקלי.
טקסים כאלה איחדו את כל האלמנטים הבימתיים – החיקוי התיאטרלי של הפיל, הריקוד שמדמה את תנועתו, השירה שמחקה את קולו, הסיפור שנרקם סביבו והטקס שכיבד את רוחו וביקש להשפיע על עדר הפילים (היער כקהל, זוכרים?). כל אלה היוו חוויה אחת שלמה.
כך מתברר שהמושג “מוסיקת יער” הוא למעשה מטעה – אין מדובר במוסיקה בלבד, אלא באומנות עשירה שמשלבת סיפור, תנועה, משחק וטקסיות. אני קורא לאב הקדמון הזה של אומנויות הבמה “חומר הגלם הבימתי” – המקור הפורה שממנו יכולים לצמוח שיר, קצב, מנגינה, הצגה, סיפור, ריקוד, או כל שילוב ביניהם.
בשיעורי ״מוסיקת יער״ החיבור בין אומניויוצ הבמה נעשה אורגני מאוד והופך את המוסיקה לחוויה הוליסטית ועשירה ששוזרת חוויות מהיער בפעילות של הקשבה, דמיון, גוף, נפש, יצירה, קבוצתיות וביטוי.
9.
מוסיקה לרוב משמשת ככלי לתקשורת עם מציאות רוחנית.
העיקרון הזה ניכר בבירור ברחבי התרבות האנושית. כל הדתות והמסורות הרוחניות לאורך ההיסטוריה העמידו פעילות מוסיקלית כלשהי במרכז הפולחן שלהן – מנטרות, תפילות, מזמורים, איקרוסים, שירי הלל וטקסי טראנס.
למרות השוני הגדול ביניהן, כולן משתמשות במוסיקה לאותה מטרה בסיסית, ככלי מתווך בין עולם האדם לעולם הרוחות והאלוהות.
תופעה זו עתיקה עד כדי כך שאנו מוצאים אותה כבר בקרב חברות ציידים-לקטים. טקסים מוסיקליים משמשים כמעט תמיד כחלק מטקסי התקשורת עם הכוחות הרוחניים שעשויים לסייע בשלל בעיות – כאשר הציד נכשל, צמחי המרפא אינם נמצאים, מחלות פוקדות את הקהילה, הפוריות נפגעת ועוד (שוב – היער כקהל).
בעיקרון הראשון דנו במוסיקה כשפה קהילתית המיועדת לתקשורת. כאן אנו מרחיבים את מושג הקהילה לכלול גם את הקהילה הרוחנית – ישויות היער, רוחות השושלת והכוחות העל-טבעיים. התקשורת המוסיקלית חורגת מעולם החומר ונפרשת גם בממד הרוחני.
״מוסיקת יער״ מכירה במציאות רוחנית מסוג כזה או אחר וביכולת שלנו להיות איתה בקשר דרך מוסיקה. הנושא הזה נידון בסדנאות ובשיעורים באופן עקיף בלבד ואינו מטיף לשום אמונה משום סוג.
מוסיקה הייתה ותישאר תמיד דרך מהותית לפנות אל מה שמעבר לנראה לעין.
10.
מוסיקה לרוב משמשת ככלי לריפוי.
המוסיקה שאנו שומעים כיום מיועדת בעיקר לבידור, ביטוי עצמי או יצירת רווח כלכלי. אולם ברור שכאשר המוטיבציה למוסיקה היא ריפוי, היא תשמע ותיראה שונה לחלוטין מאשר כשהיא מיועדת לבידור בלבד.
לאחר מלחמת העולם השנייה התפתח מאוד התחום של ה הטיפול הפסיכולוגי, לצידו גם תחום הטיפול במוסיקה זכה להכרה משמעותית. אולם חברות ציידים-לקטים הכירו בכוחות הריפוי של המוסיקה כבר מזמן רב.
עיקרון זה קשור קשר הדוק לעיקרון הקודם. בקרב קהילות קדומות רווחה האמונה שמחלות גוף ונפש קשורות לכוחות רוחניים הפוגעים באדם. במסגרת זו המוסיקה יכלה לשמש כתרופה ישירה או ככלי לזימון כוח רוחני מרפא. לעתים היא שימשה גם להעברת התודעה למצב טראנס, שבו איש הרפואה יכל להביא את הריפוי הנדרש מעולמות הרוח.
חשוב לציין שלא כל המוסיקה בחברות אלו נועדה לריפוי – היו גם שירי סיפור, שירים המעבירים ידע על היער, ואפילו שירים הומוריסטיים.
ההבנה שמוסיקה יכולה לרפא היא אינטואיטיבית לכל מי שחווה את כוחה לרומם את מצב הרוח, לרגש עד עמקי הנשמה או לעורר דמעות.
מוסיקה, מאז ימי קדם ועד היום, יודעת לחדור למעמקי הנפש ולעורר רגשות עזים ומעוררי השראה.
״מוסיקת יער״ עשתה צעדיה הראשונים בעולם הטיפול בסדנה לבניית חלילים אינדיאניים לחיילים נפגעי פוסט טראומה. יש פוטנציאל ריפוי עצום בחיבור שבין מוסיקה, יער ומלאכה.
אבל החיבור העמוק בין ״מוסיקת יער״ לעולמות הטיפול והנפש עדיין לא התגבש מספיק כדי שאוכל להרחיב בנושא ולייחד אותו מטיפול רגיל במוסיקה.
אז… מה עושים עם ערימת העקרונות האלו?
אם הגעתם עד כאן – כל הכבוד! תכננתי שהמאמר יהיה הרבה יותר קצר, ובחיי שניסיתי לקצר אותו עוד ועוד אבל היה לי חשוב לתת תמונה מלאה ושלמה.
עבורי, עשרת העקרונות הללו משמשים כמצפן שמכוון אותי לעבר החזון של ״מוסיקת יער״ – ליצור גשר בין העבר הקדום, ההווה והעתיד של החינוך המוסיקלי. הם מזכירים לי מה המהות האמיתית של מוסיקה ומה המקום שלה בחיי האדם.
כל אחד מהעקרונות הוא פתח לאינספור יישומים מעשיים ושיטות פדגוגיות שאנחנו מפתחים ומיישמים יום יום בשיעורי “מוסיקת יער”.
העקרונות האלו יכולים לשנות באופן מהותי את הדרך שבה אנחנו מקשיבים למוסיקה, תופסים אותה, לומדים ויוצרים אותה – בין אם כמחנכים, כמוסיקאים או כמי שפשוט אוהב מוסיקה.
הייתי רוצה להרחיב על כל עיקרון ועל הרעיונות הפרקטיים שנובעים ממנו, אבל המאמר הזה כבר ארוך מדי כמו שהוא.
אם יש עיקרון מסוים שתפס אתכם במיוחד ואתם מעוניינים לחשוב איך “להוריד אותו לקרקע” – אתם מוזמנים להצטרף לקהילת מוסיקת יער, קבוצת וואסטאפ שבה אנחנו משתפים על פרקטיקות ותרגילים שאפשר לעשות עם ילדים.
